טיול קבוצתי: צחוקים ואומץ junto לאגם האונגניאופו

בפארק המדע והטכנולוגיה לה צ'אנג יוהואנג, אנחנו לא רק מייצרים ברגי קביעה, ברגי מכונה וברגי שדר – אנחנו קבוצה של אנשים שתומכים זה בזה, בין לילות ארוכים של תיקון שורות ייצור לבין הצלחות גדולות בהזמנות קשות. אז כששוחחנו על רעיון של טיול הליכה כצוות באגם האנגניופו, כולם ידעו שזה לא יהיה כמו ישיבות משרד משוכתמות. זה היה אמור להיות יום של התנתקות, צחוק עד שכאבו הלחיים, ולמעשה להכיר אחד את השני מעבר לשאלה: 'איך מתקדמת הסוללה של הברגים?'

9:00: האופניים שש-מושביים

להרפתקה הקטנה שלנו היה חוק לא כתוב כבר מההתחלה: אופניים לשישה הם פשוט כאוס על גלגלים. התחלקנו לצוותים שניים. בצוות שלי היו לאו וואנג — הוא עבד במפעל הוויסות מאז היום הראשון, שמן תחת הציפורניים וכל מכונה מעוררת בו סיפור — וסיאו לי, המ_STAGE החדש שלנו שעדיין מתקשה למצוא את חדר הפנאי. הצוות השני הובל על ידי המנהל ז'אנג, שהמשיך להתגאות בכך שהוא "תחרה באופניים בקולג'" (מסתבר, זה היה לפני 20 שנה). אחרי חמש דקות, השרשרת נקרעה, נעלת העבודה של לאו וואנג נתקעה בפדל, וסיאו לי הייתה כל כך עסוקה בהציץ למפרץ עד שלא שמתה לב שסטינו מהשביל. צוותו של מנהל ז'אנג עבר איתם במהירות, וצרחו: "צריכים דחיפה?!" אבל הקארמה מהירה — האופניים שלהם פגעו בגומה, והבקבוקי מים שלהם עפו באוויר כמו קונפטי. צחקנו עד שנפלנו קדימה; זה היה מבולגן, אבל וואו, היה הרבה יותר טוב מאשר לשבת ליד השולחנות שלנו.

עד שהשלכנו את האופנועים והגענו למסלול, рубשונות שלנו היו רטובות לגמרי — אבל אף אחד לא התלונן. שבילי אגם הואנגניופו הם בדיוק מה שצריך אחרי שבוע של התבוננות בדפי נתונים של חיבורים: אורנים גבוהים שמריחים כמטר ירק, מים כל כך שלווים שהם משקפים את השמיים, וזרם קטן שקרא לנו להצמיד אליו את הרגליים. לאו וואנג התחיל לספר סיפורים על הימים הראשונים — אז כשעדיין ייצרנו רק חיבורים בסיסיים, והוא היה מתיקן את המכונה בשעה 2:00 בלילה עם מפתח עברי ותרמוס תה. עינייה של שיאו לי פשטו; היא לא ידעה בכלל שאנחנו ארזנו בוכניות ידנית לפני שהתקבלה שורת הייצור החדשה. בכך בדיוק עניין הליכה בשמורה — לא מדברים על דeadlines. מדברים על הדברים האנושיים, המבולגנים, שמגרים תחושת צוות, ולא רק של עמיתי עבודה.

צהריים: צילומים על אבן ה"פו" המפורסמת וסעודת ערב

לא ניתן לבקר בהואנגניופו בלי לעצור אצל האבן האדומה הגדולה עם הסימן "פו" (ברכה) — זה בעצם נקודת הצילום המוכרת של האגם. התכנסנו יחד לצילום קבוצתי, ומנהל ג'אנג לא חדל להאשים אותנו ל"להיראות מקצועיים" (הוא חזר על זה שהצלם מיועד לאתר). ממש ברגע שהמצלמה צילמה, ג'ים — הוא מחברת השותפות שלנו, איכשהו תמיד עושה בצק — קפץ מאחוריו של מנהל ג'אנג וגרם לעיניו להסתלסל. ניסינו 17 פעמים לפני ש conseguينا תמונה שלא נהרסה בגלל ההשתטות שלו, וצחקנו כל כך חזק עד שהכאבו צדדים. לאו וואנג נתן לג'ים חיבוק על השכם ואמר: "נأمل שה"ברכה" הזו תביא לנו את הזיכיון הגדול של הסריגים שאנחנו רודפים אחריו." שיאו לי ענה: "כבר סגור לנו העסק עם ההזמנה הקשה האחרונה!" כולם שאגו — יש משהו מיוחד באמת בלהחגיג הצלחות בעבודה ליד אבן מזל ענקית.

מצאנו מקום מתחת לעץ בניאן ענק לאכול - ארוחות קרטון, ועוד כמה צלעות חזיר מקומיות שנראו כל כך טוב שג'ים לא חדל לנסות לגנוב מהשליה של שיאו לי. כשכבר מדברים על שיאו לי, היא עדיין חילקה את המנגו שלה איתו גם אחרי אסון הפוטובומב. מנהל ג'אנג הסתיר כדור אורז נוסף כשהוא חשב שאיש לא רואה (כולנו ראינו, אבל לא אמרנו מילה). מישהו הוציא רמקול נייד והדליק שירים ישנים של פופ סיני - אתם יודעים אילו, אלו שכל אחד שר בהם באקורדים לא נכונים. במשך שעה, לא היינו "צוות מפעל הברגים". היינו פשוט אנשים שאכלו יותר מדי, שרו בצורה גרועה, ולא בדקנו אפילו פעם אחת את הטלפונים שלנו. זה היה מושלם.

ערב: ארוחת ערב, משקאות, ו"תזכרו כשמפעם...?"

ב-18:00 כבר הרגשנו רעב מוחלט — הליכה לאורך המדרונות הקליילים האלה (מאסטר לי נשבע שהוא הכי מהיר, אבל כולנו ידענו שהוא חצה דרך קיצור ליד הפאבילון) עוררה תיאבון. פנינו למסעדה משפחתית קטנה ליד האגם — שולחנות מפלסטיק, שף שצועק הוראות מהמטבח, ואוכל מסוג שמטעים כמו בבית. הזמנו הרבה יותר מדי: חזת עברה, ברוקולי מקפוצ'ין, וחבילת בירה קרה. ברגע שהאוכל הגיע, הסיפורים החלו לצוץ מהר יותר מהמשקאות.

ליסה אחראית על בדיקת האיכות של החיבורים שלנו. היא ציינה שפעם עבדה עד 22:00 כדי לבדוק דחיפות אצווה של ברגים מכניים. "הייתי כה זועמת שהייתי רוצה לזרוק אותם לפח האשפה," אמרה. "אבל וואנג הלוחם הגיע מהמטבחון עם קערה של מרק יבש חם ואמר, 'בואו נפתור את זה יחד'." מייק מהמלאכה הודה ששיגר פעם בטעות 500 מסמרי כתף נוספים ללקוח. כתוצאה מכך, הלקוח היה מרשים עמוקות, שלח לנו כרטיס תודה והזמין הזמנה גדולה חדשה. מנהל ג'אנג הרים את בקבוק הבירה שלו ואמר: "בגלל זה אנחנו טובים במה שאנחנו עושים. אנחנו מתפקעים, אבל נתקן את זה. לא נעמיד את הצד השני בפני עצמו." כולם התנגנו בכוסותיהם, גם אלה שלא שתו הרימו את פחיית המשקה הגазי.

למה הטיול הזה היה חשוב

אנשים שואלים, "למה מפעל לסיבים צריך לבזבז זמן על הליכה?" פשוט. מחר, כשלייזה תבדוק ברגים, היא תת nhớ לצחוק על הפוטובומב המטופש של ג'ים. כשלאו וואנג יתקן את המכונה, הוא יחשוב על ההתפעלות של שיאו לי מהסיפורים הישנים שלנו. כשנמצא תחת דדליין צפוף, לא נראה רק עמיתים לעבודה – נرى אנשים ששיחקו איתנו על אופניים, חלקו איתנו מנגו, ושרו יחד איתנו מתחת לעץ הבן-יין, גם אם לא בהצלחה מרובה. הדברים האלה הם שהופכים אותנו לצוות טוב יותר.

אנחנו מייצרים חיבורים שמחברים בניינים ומכונות, אבל הדבר האמיתי והחשוב הוא הצוות שיוצר את החיבורים האלה. היופי של האואנגניופו — המסלולים הירוקים, המים השלווים, אבן ה"פו" המטופשת הזו — נתן לנו הזדמנות לנשום ולזכור למה אנחנו עושים את זה. פארק המדע והטכנולוגיה לה צ'אנג יוהואנג הוא לא רק מכונות מתקדמות וברגים טובים. זה המנה של נודלס של לאו וואנג בלילה, הבידור המטופש של ג'ים, ההתלהבות של שיאו לי, וכל הדרכים הקטנות שבהן אנחנו דואגים אחד לשני.
בבוקר יום שני, חזרה במפעל, ג'ים הדביק את תמונת אבן ה"פו" שלנו על המקרר בחדר הפסקות. הוא כתב עליה: "הליכה הבאה: בלי אופניים לשישה אנשים". כולנו צחקנו כשראינו את זה, ואז חזרנו לעבודה — מייצרים ברגי קבע, ברגי מכונה, ברגי כתף, וצוות כזה שבו הגעה לעבודה מרגיש פחות כמו עבודה ויותר כמו התכנסות עם אנשים שעליהם אתה סומך.
אם אתם צריכים חיבורים באיכות גבוהה - שיוצרים אנשים שמדגישים את החשיבות של ביצוע נכון, ושתומכים זה בזה - אז פארק המדע והטכנולוגיה להצ'אנג יוהואנג הוא הזרוע שלכם. אנחנו לא רק מייצרים ברגים; אנחנו בונים משהו שנשאר לאורך זמן, הן בפרויקטים שלכם והן בצוות שלנו.

Lechang Yuhuang Electronic Technology Co., Ltd
דואר אלקטרוני: [email protected]
וואטסאפ/ויצ'אט/טלפון: +8613528527985